יחסים

סבלתי מאושרי, בכיתי וקרעתי מידי


אני מחשיב את עצמי אשה מאושרת. יש לי בעל אוהב נפלא, שתי בנות יפות, בית באזור מוסקבה, גינה קטנה, אמבטיה בסופי שבוע, עבודה שאני אוהב, וזה מביא הכנסה טובה. והכי חשוב, אני יודעת שבבית אני תמיד אוהבת ומחכה, ואם יקרה מה יקרה, בעלי תמיד יהיה בשבילי.

"מזל, בר מזל בשבילך, "אומרים חברי, נאנחים. אני לא מנסה להתווכח איתם או להוכיח את ההפך. אחרי הכל, אני באמת שמח. אבל האם האושר הזה כל כך קל ופשוט בשבילי, האם זה כל כך לא צפוי ולא ידוע על מה מעשים טובים זה נופל על הראש שלי, כמו החברים שלי חושבים? או, לדעתם, רק שאלתי את הקוסם הטוב מאוד, והוא שלח לי את האיש הכי טוב בעולם, ובנוסף לו שני ילדים מקסימים ובית באזור מוסקבה?

אבל אף אחד לא יודע שכאשר רק התחתנו כסטודנט, לא היה לנו מספיק כסף אפילו לדירה שכורה, אז הצטופפנו בחדר השינה, שבו הסכמנו להפוך נפש טובה לסכום סמלי גרידא. למה יש דירה שכורה, אכלנו קצת פסטה, ישנתי על הרצפה על מזרן דולף, לעסנו גבעול אחד אחד והצלחנו ללכת לקולנוע עם כרטיס אחד - ישבתי עם בעלי בזרועותי. היינו מאושרים.

אחר כך היתה העבודה הראשונה שלי, העלאה ראשונה שלו, משכורת ראשונה, נדחית "לגשום יום כסף", החופשה הראשונה באנאפה ומכונית זולה שנקנתה באשראי. ואז הוא פוטר, הם חתכו אותי, היינו צריכים למכור את המכונית, להיכנס לחובות, לחזור לפסטה הריקה ולמזרן דולף.

ואני זוכר גם שני פסים שהפחידו אותנו כל כך עד שלא ידענו מה לעשות, אבל אחרי 15 דקות התנשקנו, חיבקנו ובכינו באושר. אני זוכרת איך בעלי חיפש לי מישמשים טריים בחורף בשלוש לפנות בוקר, ואת הטלפון שלי מבית החולים ליולדות עם המסר שהיה לנו בת. אני זוכרת לילות ללא שינה, מצב של הלם וחוסר הבנה של מה שקורה, טוענים זה לזה, מכעיסים שכל אחד מאיתנו מבלה פחות זמן עם הילד מאשר את העייפות הפראית, כשאת נופלת על המיטה ומספקת את החבילה הצועקת לבעלך. התגברנו על כל זה ...

ואז היו עוד מבצעים וחופשות, ושוב 2 רצועות, הפתעה ושמחה, סיבוב שני של עייפות כרונית ונדודי שינה, מחלות ילדים וגחמות, מין בלילה במטבח, כי ילדים ישנים בחדר, ואי אפשר להתעורר.

אני זוכרת שפיית' הופיעה, אני זוכרת את השערוריות שלנו, את הדמעות שלי, זורקת כלים על הקיר. אני זוכר איך לקחתי את הבנות שלי והלכתי אל הלילה בלי לדעת איפה. אני זוכר את הריח של דירה שכורה של מישהו אחר, את ההתקפה שלי עליו, את התחושה של אשמה פראית ואחריות כלפי הבנות שלי. חשבתי שלעולם לא אוכל לשרוד. אני זוכרת איך ייללתי מכאב, איך הוא בא ובכה, עמד מתחת לדלת הסגורה וביקש סליחה. ואני בוכה בצד השני של הדלת וכבר לא הבנתי כלום.

אני זוכר איך ב -31 בדצמבר, ביום השנה החדשה, אספתי את הבנות שלי וניגשתי אליו. התקשרתי לדירה, ויותר מכול בעולם חששתי שהוא לא יהיה לבד. הוא נפתח מיד, עייף לגמרי, מקומט, עיגולים שחורים מתחת לעיניו וכאילו הוכו. נכנסנו, והוא נפל על ברכיו. הוא בכה, נשק לנערותינו, חיבק את רגלי והתחנן לסלוח לו. ואז ישבנו כולנו יחד על הרצפה במסדרון, וכולנו שאגנו יחד, מחבקים ומחבקים זה את זה. הבנו כמה טעויות נעשו וכמה קשיים היו לנו לעבור כדי להשיג את כל מה שיש לנו עכשיו. הרגשנו כמו משפחה בעלת מכתב הון וידענו שאושרנו סבל, בכה, נקרע מידיהם של אחרים, נעלב, חזר וסלח.

ואתה אומר שהכול נפל עלי מהשמים. כאילו לא כל כך ...